במחקר עוקבה פרוספקטיבי, החוקרים בחנו את ההתקדמות הקלינית של מחלת כליות כרונית (CKD) ונורמו-אלבומינוריה בחולים שאינם סוכרתיים, ובדקו באופן ספציפי כיצד רמות שונות של אלבומינוריה משפיעות על תוצאים כלייתיים וקרדיווסקולריים. מחקר זה ממלא פער בהבנת מהלך המחלה בחולים ללא סוכרת.
עוד בעניין דומה
החוקרים איתרו 1,463 מבוגרים עם מחלת כליות כרונית, ללא סוכרת, ללא גלומרולונפריטיס ידוע שמאובחנים עם יתר לחץ דם, נפרוסקלרוזיס או גורם לא ידוע למחלת כליות כרונית, שהשתתפו במחקר CRIC (Chronic Renal Insufficiency Cohort). המשתתפים סווגו לפי רמות האלבומינוריה שלהם בתחילת המחקר. התוצא הראשוני היה שילוב של אירועים כלייתיים משמעותיים, כולל ירידה במחצית של קצב הסינון הגלומרולרי המשוער (eGFR), השתלת כליה או התחלת דיאליזה. תוצאים משניים כללו: (1) שיפוע/שיעור הירידה ב-eGFR,י(2) שילוב של אירועים קרדיווסקולריים עיקריים כגון אשפוז בשל אי ספיקת לב, התקף לב, שבץ או כל סיבת תמותה, ו-(3) תמותה מכל סיבה. השפעות מעורבות ליניאריות (Linear mixed effects) וניתוחי רגרסיית סיכונים פרופורציונליים של Cox שימשו לניתוח הנתונים.
מתוצאות המחקר עולה כי רמות נמוכות יותר של אלבומינוריה נמצאו בדרך כלל בקרב נשים ומבוגרים. עבור התוצאים הכלייתיים הראשוניים, חולים עם אלבומינוריה בינונית וחמורה הראו שיעורים גבוהים יותר באופן מובהק של אירועים בהשוואה לאלו עם נורמו-אלבומינוריה, עם יחסי סיכון מותאמים של 3.3 (רווח בר סמך 95%, 2.4-4.6) ו-8.6 (רווח בר סמך 95%, 6.0 -12.0), בהתאמה. באופן דומה, עבור תוצאים קרדיווסקולריים, יחסי הסיכון המותאמים היו 1.5 (רווח בר סמך 95%, 1.2-1.9) עבור קבוצות אלבומינוריה בינוניות וחמורות כאחד. אלו עם נורמו-אלבומינוריה (<30 מיקרוגרם/מ"ג, n=863) חוו ירידה איטית יותר ב-eGFR, בממוצע של 0.46- מ"ל/דקה/1.73 מ"ר לשנה, בהשוואה ל-1.41- מ"ל/דקה/1.73 מ"ר לשנה בקבוצת האלבומינוריה המתונה (30-300 מיקרוגרם/מ"ג, n=372) ו-2.63- מ"ל/דקה/1.73 מ"ר לשנה בקבוצת האלבומינוריה חמורה (>300 מיקרוגרם/מ"ג, n=274). מבחינת תזמון, תוצאים כלייתיים התרחשו מוקדם יותר אצל אנשים עם אלבומינוריה בינונית (8.6 שנים) וחמורה (7.3 שנים) בהשוואה לאלו עם נורמו-אלבומינוריה (9.3 שנים). עם זאת, הזמנים הממוצעים לתוצאים קרדיווסקולריים היו דומים ברמות שונות של אלבומינוריה (8.2, 8.1 ו-8.6 שנים, בהתאמה).
החוקרים סיכמו כי חולים עם מחלת כליות כרונית, עם נורמו-אלבומינוריה, ללא סוכרת חוו התקדמות איטית יותר של מחלת הכליות אך רק סיכון קרדיווסקולרי נמוך במידה מתונה מאלה עם רמות גבוהות של אלבומינוריה. ממצאים אלה מובילים לצורך במחקרים נוספים לבחינת התערבויות בקרב חולים עם רמות נמוכות יותר של אלבומינוריה.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
